מסתבר שהבלוג בן שנתיים
ביום שבת האחרון זכיתי לבקר בתערוכה שמוקדשת לאיזבלה בלאו האגדית בסומרסט האוס בלונדון. זו היתה תערוכה עצובה נורא, שכמו העידה על על ימים לא רחוקים שנראים כבלתי אפשריים בשנים האחרונות. יצאתי ממנה עם דמעות.
התערוכה הקודמת שראיתי בסומרסט האוס, והיתה נהדרת, אם כי לא עצובה באותו האופן שמביט על פועלם של אנשים שהחליטו לשים קץ לחייהם, בגלל בעיות אישיות תמיד, אך גם בגלל לחץ בלתי נסבל ואפשרי מצד התעשייה שהם היו חלק ממנה. בלאו ואלכסנדר מקווין, קשה לחשוב עליהם שלא כמו על אישה ואיש שתעשיית האופנה הדורסנית אחראית גם כן – במידה כזו או אחרת – לבחירה שלהם לשים קץ לחיים שלה ושלו.
היום גיליתי שלפני חמישה ימים, ב-20 בנובמבר, הבלוג חגג שנתיים. זמן נצח במושגים של מי שמתקשה להחזיק בדברים למשך זמן, בעיקר כאשר אין שום לחץ חיצוני שיבוא ויצביע על היעדר ההספק שלי, על כך שהבלוג ננטש לתקופות, אך תמיד נותר הבמה שלה ייחלתי, זו שבה אני לא נדרשת להיענות למגבלות האקטואליה כמו גם למגבלות האורך ואו הסגנון והמחשבה שאותה אני רוצה לדבר.
הכל נשמע נורא דרמטי, התנצלותי על כך.
בכל מקרה, חשבתי שיהיה נכון, גם בעקבות בלאו, וגם לכבוד יום ההולדת הזו של המרחב הוירטואלי הזה, להעלות לכאן כתבה שכתבתי ושפורסמה בוואלה! אופנה על אותה תערוכה של מרגי'אלה שראיתי ועליה כתבתי לפני כמה שנים. כתבה שאני אוהבת מאוד.
********
**********
מרטין מרג'יאלה, סתיו חורף 1999
אל מול הנונשלנטיות הנכספת של עולם האופנה, עומד תמיד איום אחד – הזמן. כמו שחקנית הוליוודית, שכל פחדיה מרוכזים ביום שבו יפלו עפעפיה, עומד עולם האופנה אל מול הזמן שחולף, כמקור תמידי של אימה, שבין רגע אחד עלול לחשוף את פניה האמיתיים של התעשייה.
אך בשונה מהשחקנית ההוליוודית, תעשיית האופנה שיכללה את יחסה עם הזמן, והיא דואגת להיות שם תמיד לפני שזה קורה - הפרסומים צריכים להקדים את האירוע עליו הם מדווחים והקולקציות צריכות לעמוד בקצב העניינים מבלי ליפול, בטעות, לאותו הבור פעמיים.
ביחס לשלל העובדות הללו, לכתבה הזאת אין שום לגיטימציה. לפחות לא בערוץ אופנה. עניינה הוא התערוכה הנודדת ‘20’, שמנסה לסכם ולהציג את 20 שנות פועלו של בית האופנה מרטין מרג'יאלה. התערוכה הוצגה לראשונה באנטוורפן, העיר שממנה מרג'יאלה הגיח אל העולם ביחד עם שישיית אנטוורפן, אי שם בסוף שנות ה-80, ומשם המשיכה לנדוד למינכן. לתחנתה הנוכחית והאנגלית היא הגיעה ב-3 ביוני. היא עתידה לעזוב את המקום ב-5 בספטמבר.
הכתבה הזאת, אם כן, נכתבת כחודש לפני הסגירה. מועד שמבחינת עולם האופנה הוא בגדר עבר רחוק. שהרי ההווה האופנתי הוא זה שעדיין לא קרה. ואירוע, אופנתי או לא, זכאי לאזכורים, רק כאשר הוא עדיין לא התרחש. במקרים קיצוניים יזכו שבועות האופנה לקבל סיקור בשידור חי. לא שנייה אחת אחרי. לזכותנו עומדת העובדה שמדובר בתערוכה של בית האופנה מרטין מרג'יאלה, ש-20 שנות פועלו מציגות עיסוק מתמיד בכל מה שעולם האופנה לא מרשה לעצמו לעשות ולהיות. מבעד לקולקציות של מרג'יאלה, ובתום התערוכה, מתבררת לנו רמת החישוב של אותה הישענות קלילה לאחור.
אינקוגניטו
מרטין מרג'יאלה, אביב קיץ 1992
אחד המוטיבים הבולטים בקריירה של מרטין מרגי'יאלה המעצב, הוא האנונימיות שלו. זמן קצר אחרי שהקים את בית האופנה שנושא את שמו, הוא בחר שלא להיחשף יותר. המרחב הציבורי הוקדש אך ורק לבגדיו ויצירתו (שעם הזמן התרחבה גם לעיצוב אקססוריז, בושם ועיצוב פנים). הם היו הפנים של בית האופנה של מרג'יאלה, שבראשו עמד האיש שלא יצא בתום שום תצוגה כדי לקוד קידה ולהודות לקהל. בהמשך לכך, מרג'יאלה לא העניק שום ראיונות, וכל התשובות שיצאו מבית האופנה נאמרו ברבים, כאילו היו מילותיהם של צוות המעצבים של בית האופנה, ולא תשובתו של אדם אחד.
מבחינה שיווקית, ובעיקר בימים שבהם מעצבי האופנה משתווים ברמת הנודעות שלהם לסלבס שאותם הם מלבישים, זה היה אמור להיות כישלון שיווקי. ככלות הכל, מרג'יאלה לא סיפק לשלל מעריציו שום דמות שעמה יכלו להזדהות. במקום זה הוא בחר להגיש להם מקור אחד ויחיד של הזדהות, ואלה הם הבגדים עצמם. לא פניו ולא פניהן של הדוגמניות שצעדו על מסלוליו נחשפו לקהל. שניהם נותרו אנונימיים, עת הראשון לא הציץ החוצה, ועת הדוגמניות עלו למסלול כשפניהן מכוסות, בצורה זו או אחרת.
לבן מצהיב
מרטין מרג'יאלה, סתיו חורף 1994-1995
הקבוצתיות והמוחלטות של העולם שהציג בית האופנה של מרג'יאלה, מסנוורת את העין באמצעות הלבן שמציף את חללי החנות. במרג'יאלה ניתן מקום של כבוד לבד הכותנה הלבן, זה שממנו מתעצבות הסקיצות הראשונות של העיצובים, וזה שממנו עשוי חלוק העבודה של סדנאות ההוט קוטור (חלוק עבודה שמלווה כל אחד מעובדיו של בית האופנה, מהמעצבים ועד למוכרים). במרג'יאלה בחרו לעטוף את כל מה שניתן בבד, שידוע בכך שעם הזמן הוא מתחיל להצהיב, ושהלובן שלו לא נותר טהור לאורך זמן. ביחס לאימת הזמן, יש כאן עמידה איתנה אל מול האויב של התעשייה - בית האופנה מכיר בעובדה שהזמן חולף, והופך אותו כבן אנוש לשברירי וחלש.
לא תמיד ניסינו להדחיק את הזמן. היו ימים אחרים, כמו ימי הביניים, שדאגו להדגיש את העובדה שבני האדם הם בני תמותה. באותם ימים, מקום של כבוד גם ניתן למי שבא בימים, ולא למי שהימים נמחקו מעל פניו. שם הכוח היה נתון לא רק באומץ לעמוד תחת סכין המנתחים פעם אחר פעם. במרג'יאלה יודעים זאת ומוקירים את הימים ההם. בתגובה, בית האופנה שלא מפסיק להיות רלוונטי, מתנגד לכל הדרישות שמגיעות מהחלונות הגבוהים של התעשייה.
בתגובה לעולם שבתוכו הוא פועל, בית מרגי'אלה התיר לעצמו לעצב שנה אחר שנה את אותו הדגם, ולהעלות אותו על המסלול, מבלי להידרש תמיד לצורך להתחדש לפחות פעמיים בשנה. בהמשך לכך, ומתוך הערכה לאמנות הקוטור שהיום נמדדת בעיקר ביוקרה של חומריה, בית מרג'יאלה ייצר את קו ה-Artizanal Collection, שמתמקדת בעבודות יד תוך שימוש בחומרים זולים ויומיומיים. בין היצירות של הקו הזה, שלא מסתיר את מספר השעות האסטרונומי שהוקדש לכל פריט, נתפרה בין היתר חולצה משברי חרסינה, וז'קט העשוי מכפפות עור. עדות לעבודה ולזמן, כשאלה הופכים להיות החומר היקר, במקום הבד הרך והיוקרתי שמחירו נספר במטרים ולא בדקות.
בהמשך השביל
צילום של פטר לינדברג את קולקציית מרג'יאלה בשנת 1999
הכניסה לתערוכה מסומנת על ידי שביל של עקבות נעלי הטאביס של המותג. כמו דורותי, שמובלת בעקבות שביל האבנים הצהובות, נכנסים לתוך חלל שמציג בית אופנה, בתוך תערוכה שמציגה באופן יחסי מעט מאוד בגדים. לא מדובר כאן בהעמדה של כל הקולקציות מיומו הראשון של בית האופנה, ועד ליום הולדתו האחרון. אולי כי לא מדובר כאן רק בפועלו של אדם אחד, ואולי כי אופנה אמיתית חורגת הרבה מעבר לעיצוב של קולקציה שרודפת קולקציה.
התערוכה, שעוד שנייה נסגרת, כמו מזכירה מה עולם האופנה היה יכול להיות, לו הוא היה מוצא את דרכו בתוך שביליו של הקפיטליזם המתקדם. וכל זאת קצת יותר משנה אחרי שיצאה ההודעה שמרטין מרג'יאלה הבן האדם הפרטי, עזב את בית האופנה, ופרש מהעולם הזה לטובת ציור, עת העולם שהוא יצר בעזרת האסיסטנטים שלו ממשיך לפעול, כאילו לא באמת היה בן אדם אחד שנקרא מרטין מרג'יאלה.
מרטין מרג'יאלה, 1996