אין עוד מלבדה

ובראשית, גילוי נאות: אני עבדתי ב-comme il faut בעבר, וממשיכה לעבוד עמן מעת לעת. טקסט שכתבתי, מלווה את הקולקציות שלהן השנה, וסיביל גולדפיינר, מנכלי"ת comme il faut היא חברה קרובה. וגם, מעין גולדמן, שהיא הסטייליסטית שעובדת עם comme il faut בשנים האחרונות, היא אחת הנשים שקרובות יותר ללבי.

ועדין, אני רוצה לכתוב עליהן, רוצה לכתוב בעקבות הפרזנטציה האחרונה שהתקיימה בסטודיו שלהן, והציגה את קולקציית החורף שלהן לעונה. רוצה לכתוב, כי קורה ב-comme il faut דבר קסום, אם באופן כללי, ואם בפרט ביחס למישור המקומי.

הקולקציה שהוצגה נשענה על היהדות כמקור ההשראה שלה, ושיחקה באופן מיטיב ומגרה עם המלתחה הגברית של הגברים הדתיים היהודיים. שאלה ממנה פרטים, ובעיקר נתנה הרבה מאוד במה למחויט. עד כאן לקולקציה עצמה, שכן דבריי נכתבים בעקבותיה, ובעקבות הקטלוג היפהפה שמצטרף אליה (ושצולם על ידי האמנית אנה ים), אך למעשה, אותו זיהוי של דבר אחר, של התרגשות שמתרחשת אם בפרזנטציות ואם על המסלולים או בצילומים של comme il faut  מתרחשת כבר מזה כמה עונות.

קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו התרחש שינוי, שלא היה גס, ולא היווה פנייה חדה, אך העביר באופן ברור תחושה של מרכוז טוב ונעים. הקולקציות הפכו שלמות יותר, התמזגו באופן יותר ויותר הרמוני עם מושאי ההשראה שלהן, כמו גם עם האג'נדות שנבחרו ללוות אותן, והרמוניה זו פינתה את מקומה לאמירה חדה יותר על אופנה, כזו שמבעדה ניכרת העבודה על הקולקציה במובן הרחב שלה.

אולי הפרזנטציה האחרונה מהווה רגע שיא בין כל אותן קולקציות שהגיעו לאחר אותה פנייה לא חדה. קשה לומר, כי קשה תמיד להמליך אחת על פני אחרת, ומי יודע מה יבוא בעוד חודשים ספורים, עת comme il faut תציג את קולקציית הקיץ שלה בשבוע האופנה של מוטי רייף.

ובכל זאת, ומתוך אותה משנת זהירות הכרחית, הקולקציה החורפית הזאת, שהדוגמניות שלבשו אותה התהלכו בה על מעבר צר למדי, בין עיתונאיות ועיתונאים, ומבקרות ומבקרים (במובן של guests) בסטודיו. דוגמניות שנעצרו לרגעים, הביטו לצד אחד, ואז סובבו את גופן אל הצד השני. מאפשרות מבט קרוב-קרוב, כמעט מציצני, אל הבגדים שהאיכות שלהם בלטה מבעד לעיצוב.

וכאמור, ישנה איזו הרמוניה, שאי אפשר להקל בה ראש, כי היא כה נדירה. כזו שעוברת בקולקציה עצמה, אם במקור ההשראה שלה ובהוצאה לפועל שלו, ההחייאה של מקור ההשראה, ואם בסטיילינג (שעליו אמונה מיס גולדמן), ואם בקטלוג, ואו בשמה של הקולקציה, ובהצגתה באמצעים חיים. המציאות הנוכחית מאפשרת למעטות, לצערי, לייצר את ההרמוניה הזו, עונה אחר עונה, תוך עקשנות אין קץ, לשמור על האיכות, ולייצר כתב יד שקט ולא משתלט, אך מובחן. אותו אחד שעובר בכל אחד מהמוטיבים שהוזכרו לעיל.

והאמת היא שזה קשור גם בנשים שאחראיות ל-comme il faut מסיביל לליאורה זק למעצבות המופלאות, שרון דאובה וקרין לייקוביץ’ שלהן זו הקולקציה הראשונה, אך גם לעוד נשים רבות שהן חלק מהמקום הזה. בתוך האקלים המקומי, קל כל כך לוותר על דבר זה או אחר, לעגל פינות מתוקף ההכרח, ואיכשהו, גם כעת, כשתעשיית האופנה הישראלית יודעת ימים קשים מנשוא, זה לא קורה. לא שם. לא באותו סטודיו בדרום העיר, שהזמין את הבאות והבאים אליו לשבת על ספסלים לאורך המסדרון שאליו הוא נפתח.

“אין עוד מלבדה”, זהו שמה של הקולקציה הנוכחית. שם שניתן לקרוא אותו, באופן המיידי, בהפיכת האל הזכרי תמיד לנשי, ובמעבר מ"אין עוד מלבדו" ל"אין עוד מלבדה". אפשר, וזה מתבקש, בהמשך למקור ההשראה של הקולקציה, ולפעולת הניכוס שביקשה לעשות לארון הבגדים היהודי מצדו הגברי. זה מתבקש עוד יותר, כאשר חושבות על כך שלמעשה, אין ביהדות אובייקטים שמיועדים לנשים. התפילין, הטלית, הכיפה – הם האובייקטים המובחנים של היהדות – כולם גבריים. מיועדים לגברים, ולמעשה רק בזרמים מסוימים הפכו להיות גם מנת חלקן של נשים. אך מעבר לכך, “אין עוד מלבדה” מאותת על קשר אינטימי, כזה שכשנאמר מצד בית אופנה של נשים, בכל אחד מהמובנים הניתנים, ומאותת על קשר אישי, אינטימי כל כך, שאומרת אהובה אחת לאחרת, אישה אוהבת אחת לאישה שאותה היא אוהבת. אומרת בלבה, אין עוד מלבדה. אומרת זאת כאילו מלים אלו היו כתובות באותו פונט תנכי, שמאותת חד פעמיות. כי זו התחושה באהבה.

אז ניתן לראות בפוסט הזה, שכאמור אינו מתחייב לאובייקטיביות המדומיינת של עולם העיתונות הכתובה והאינטרנטית, תודה שקטה ל-comme il faut על המקום הזה שהן מייצרות כאן, בתוך הכאוס הכואב והמכאיב הזה שנקרא לו ישראל, את היופי המדויק הזה, את האחרות הזו.

_______________________________________________________________________________

ולסיום, אנצל את הבמה, כדי לומר דבר מה על המחירים, שכן נראה שאי אפשר לכתוב על comme il faut מבלי לכתוב על המחירים שעוררו וממשיכים לעורר תרעומת, אם בגלל האג'נדה הפמיניסטית, שלמולה המחירים הלא נגישים לכל אחת ואחת, נתפסים כסתירה, ואם פשוט כי מדובר בפריטים שנושאים תג מחיר שרובנו לא יכולות לעמוד בו.

גם אני לא יכולה לקנות ב-comme il faut. אין לי את האפשרות הזו מחוץ לחנויות ה-outlet שלהן. והאמת, שזה בסדר. כי אפשר לקבל הכל. וכי יש לי דברים שיותר מדאיגים אותי, בסל הדברים שאיני יכולה להרשות לעצמי.נכון להיום אי אפשר לייצר בארץ עיצוב מקומי, ברמת איכות כזו, ולנקוב במחיר נגיש לכל כיס. ולטובת האפשרות שנוכחת בקולקציות הללו, אני מעדיפה לבחור בכל יום את קיומן בנוף המקומי, על אי-קיומן תחת תג מחיר אחר.

מעבר לכך, ואלה אחת הרעות החולות של הדמגוגיה של המחיר הנמוך, אני לא חושבת שבגד הוא קוטג’. לא מדובר במצרכי בסיס, שכולנו צריכות לצרוך, כמו מזון, חינוך ודיור, וכפי שמציאות חיינו לא תשתנה באמת – בעיקר לא מציאות חייהן של עניות ועניים – אם מחיר הקפה ירד ל-5 שקלים, כך למעשה, לא ישתנו חיינו, לו כל הבגדים שבעולם היו בנויים לכיס של כולנו.

הקפיטליזם מאפשר מחד לעודד תחרות (שקרית, כמובן, אך בכל זאת מעודד אותה), ודוחף לעבר חיים בהם המחיר עולה על פני הערך. ובתוך אי-הצדק המשווע של הכלכלה הנוכחית, אין לנו ברירה אלא לחפש אחר הזול ביותר. אך הזול ביותר, אותה רדיפה אחר תג מחיר זול ונמוך, מסתירה את העבודה שעומדת מאחורי המוצרים השונים, ושיש למה מחיר משל עצמה. בתחומים רבים מידי אין תשלום ממשי עבור עבודה, ואופנה טובה, אופנה איכותית, עם איזושהי אמירה (אך לא רק אופנה) היא אותו מקום שמחייב עבודה, אחרת מאוד מזו שמציעות הרשתות. ועליה אנחנו צריכות לרצות לשלם, לשם הרצון שהמדינה שלנו תהיה כזו שתאפשר לנו לשלם עליה, ולא תייצר מנגנון כזה בו אנחנו נדרשות למחול על עבדותן של אחרות ואחרים, כדי לצרוך את שרצתה נפשנו, את שצריך גופנו.

עד אז, אני אעדיף, בכל יום נתון, שיהיה יופי שלא יהיה מושג עבורי, ופשוט יהיה, ויאפשר למוכשרות ומוכשרים לעשות את שהן יודעות ויודעים. כל עוד זה מרגיש לי מוצדק, כל עוד לא עומדת ביני לבין האוביקט היפה שאותו אני רוצה, סימן שאלה שלא מבין את פשר מחירו, אני רוצה אותו בעולמי, גם אם לא בביתי ובארוני.