[המאמר נכתב עבור בית האופנה comme il faut בהמשך לקולקציות של שנת 2013 שעסקו באיסלאם וביהדות]
בעקבות הבחירה של בית האופנה comme il faut להציב שני קצוות של השראה לארבעת הקולקציות שלהן השנה, אני מעוניינת לחשוב עד כמה היהדות והאיסלאם מהווים ניגוד האחד של השני, ומעבר לכך לחשוב דרך הצבת היהדות והאיסלאם יחדיו אל מול החילוניות, את רעיון הבחירה שמציעה לנו החילוניות בעודה עומדת אל מול הדתות השונות.
שני הקצוות שהוצבו כמקורות ההשראה הם אלה של היהדות והאיסלאם. זוהי הצבה שלא באה לבסס שיח של זה מול זה, יהדות טובה מול איסלאם רע, או להפך, כי אם הצבה שמבינה שאלו שתי הדתות שקרובות ללבנו כמי שחיות במזרח התיכון ובמדינת ישראל, ושבשתיהן ישנם מוטיבים שמעוררים סקרנות.
הן היהדות והן האיסלאם מהוות לחילוניות את ה"אחר". וה"אחרות" הזו נבנית קודם כל מתוך הלבוש, מתוך הפרפורמנס של הדתות הללו, אל מול הפרפורמנס החילוני. החליפות השחורות, הכובעים והכיפות של הגברים היהודים הדתיים, והגלביות והזקנים כמו גם הכאפיות של הגברים המוסלמים הדתיים; הרעלה שחלק מהנשים המוסלמיות הדתיות עוטות על פניהן, ומטפחת הראש או הכובע שמעטר את ראשן של נשים יהודיות דתיות. המשותף לשתיהן – הן ליהדות והן לאיסלאם – הוא הכיסוי, הדרישה החד משמעית לצניעות שמיוצגת על ידי כיסוי זה, להסתרת הגוף מהעין הציבורית הגברית. אותו כיסוי שמפגין צניעות ניצב אל מול תרבות המערב החילונית שרואה בפעולה הזו של הכיסוי לא יותר מכפייה על נשים.
נקודת המבט הזו היא אחת מנקודות העיוורון של המערב. נקודת עיוורון שאני נוטה לחשוב כחמורה יותר מכל נקודת עיוורון שניתן למצוא בקרב החוגים הדתיים, אם המוסלמים ואם היהודיים. זוהי נקודת עיוורון קשה משום שהיא גם לא רואה וגם מכחישה את המורכבות של פרקטיקת הכיסוי. היא נותנת לכסות שהיא רואה מול עיניה להיות הסיפור כולו. היא נותנת לבגדים, להופעה, להיות הדבר היחידי שמדבר אליה, שלמולו היא מעמידה את עצמה כתרבות ליברלית ומשוחררת. בעשותה זאת היא מצליחה ,לעתים ביתר הצלחה לעתים בפחות, לברוח מנקודות הכפייה שלה. כאשר התרבות המערבית מעמידה עצמה אל מול הדתות, היא מציבה עצמה במקום החופשי, עת היא רואה באיסלאם והיהדות מקומות של כפייה והיעדר בחירה. כך היא מנסה למחוק את הציוויים הרבים שבתוכם מתנהלות נשים מערביות.
במובן הרחב יותר, אל הכבלים הללו, של החברה ה"משוחררת והפתוחה" מכוונת התיאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ’ את ביקורתה – וניתן - לדעתי, לקרוא דרך כתביה, עד כמה עצם האפשרות שלנו לחשוב את החילוניות כמקום של בחירה, אל מול הדת, כאתר של אי-בחירה, נכשלת מלראות את האמת העגומה, זו שמצביעה על כך שגם כאן וגם כאן מבט כנה על הבחירות שלנו, יעמיד את עצם האפשרות לבחור בסימן שאלה.
ריץ’ אומרת,
“עד עתה היינו כלואות במבוך של דיכוטומיות מזויפות שמנעו מאיתנו לתפוס את המוסד בשלמותו: נישואים "טובים” מול נישואים “רעים”; נישואי אהבה מול נישואי שידוך; מין “משוחרר” מול זנות; משגל הטרוסקסואלי מול אונס; לב שבור מול השפלה ותלות. בתוך המוסד קיימים, כמובן, הבדלים איכותיים בהתנסות, אולם העדר הבחירה היא המציאות הבסיסית שאין מכירים בה; ובהעדר בחירה נשים ימשיכו להיות תלויות בחסדי המקרה או המזל…“ *
המוסד שאליו מתייחסת ריץ’ הוא מה שניתן לקרוא לו המציאות, כאותה חלקה שבתוכה אנחנו חיות. חלקה שנשלטת על ידי שיח הגמוני, גברי, שמציב לנו קטגוריות - של טוב ורע, של נכון ולא נכון, של ראוי ולא ראוי. ריץ’ מזהה את הקטגוריות שבתוכן לימדו אותנו לחשוב, לחיות ולהתלבש. כך למשל, אנחנו נתונות לכאורה במנעד שבין נישואין מתוך אהבה שמקורם לכאורה בבחירה טהורה, לבין נישואי שידוך שהם לכאורה לא יותר מכפייה. כך למשל אנחנו חושבות מין "משוחרר” (שהוא תמיד כבר במירכאות כפולות), אה לה שנות ה-60, אל מול זנות שנתפסת, כאותו מרחב של חוסר בחירה טוטאלית. כך למשל, אנחנו חושבות חילוניות כמרחב של חופש ובחירה, אל מול אמונה דתית וחיים דתיים כמרחב של היענות מראש וכורח. ובתוך הקטגוריה האחרונה, כך אנחנו למדות לחשוב ולתפוס – דרך עיניים מערביות – את המערב הנאור אל מול דת האיסלאם ודת היהדות כדכאניות וכפרימיטיביות.
ריץ’ מבקרת את התפיסה שיש נישואים טובים ונישואים רעים, משום שבתוך הדיכוטומיה הזו אנחנו נדרשות כבר להנהן בחיוב למוסד הנישואים באשר הוא. כאשר אנחנו חושבות נישואים טובים מול נישואים רעים, אנחנו נדרשות בעצם להימנע מהשמה בסימן שאלה את מוסד הנישואים כולו, כי אנחנו כבר נתונות בתוך אותו מקום שמייצר אשליה של בחירה. ריץ’, אמנם, יודעת לסמן את ההבדלים הקיימים בין המסגרות השונות, אך לצד זה היא מבקשת ללכת צעד נוסף קדימה, ולחשוב את המסגרת כולה. החשיבה הזו מלווה אותנו גם כאשר אנחנו חושבות על אורח חיים חילוני מול אורח חיים דתי. כשאנחנו נתונות בתוך הניגודים הללו, אנחנו בעצם – וזו הבעיה - לא מערערות על האפשרויות שמציעים לנו החיים החילוניים, שכן הניגוד המוחלט, זה שמציב את הדת אל מול החילוניות, מציב קו גבול ברור שבמקרה הרע איננו יכולות לעבור אותו מבחינה מחשבתית, ובמקרה הטוב אנחנו נדרשות למאמצים רבים כדי לחשוב מעבר אליו.
אם נחשוב דרך הפריזמה של ריץ’ את כיסוי הראש היהודי, את הרעלה המוסלמית, והדרישה לכסות כמעט כל פינה בגוף בדת היהודית, כמו גם את הדרישה מנשים מסוימות לעטות על עצמן בורקה שמאפשרת להן הצצה אל העולם רק דרך רשת צרה בדת המוסלמית, נראה כי החילוניות עשתה עבודה רבה כדי לגרום לנו לראות במקומות הללו אתרים של דיכוי, בעודה מסמנת את מקומה שלה כאזור של חופש - החופש לצאת לרחוב במכנסונים, להגיע לחוף הים בבקיני, ואולי אף טופלס. החילוניות הפנימה בנו מבט שמזהה נשים אחרות דרך רמת ההיחשפות שלהן, כי בעוד שאישה במיני וגופייה צמודה נתפסת כזולה (על אף שבכל מקום במדיה כך אנחנו נוטות לפגוש אותה), הרי שאישה שלבושה באלגנטיות, כלומר אינה ניצבת מחד על הקצה של העולם הדתי, עת היא הולכת עם חולצה קצרה, שמלה מתנפנפת חושפת רגליים (במידה, תמיד במידה) תיתפס כהגונה.
אנחנו תמיד כבר נתונות בתוך סט של ערכים שהוחלט עבורנו מראש, והבחירה שלנו מוגבלת לסט תרבותי מצומצם זה. התפיסות השונות של נשים דרך הלבוש שלהן ושל נשים אחרות, משמשות כלי איתן ומשמעותי של אותו מוסד, של המציאות, למשטר אותנו, תוך כדי שאנחנו נתונות בתחושה של בחירה. עלינו לשאול, כמה בחירה יש לי כשאני מתלבשת בצורה חסודה, על אף היותי אישה לא דתייה? הרי הסיבה לכך נעוצה בעיקרה בהטרדות המיניות הרבות שעברתי, ושאליהן אני עדין חשופה. מה קורה כאשר הן אלה אשר הובילו אותי לעבר הצנעת גופי, עת אני משלה את עצמי שעל ידי כך אני מגנה על עצמי קצת יותר? כמה בחירה יש בכך שאני חוששת לצאת לרחוב במחשוף, גם כי לימדו אותי שזה זנותי, וגם כי למדתי שמחשוף זוכה למבטים והערות פולשניות? ואני כאישה חילונית – לא חופשייה, ללא בחירה אמיתית – מנסה לכלכל את צעדיי בעודי יוצאת לרחוב, מנסה לייצר לי מרחב בטוח, וזאת בתוך העולם המערבי, בתוך העולם החילוני, בתוך אותו עולם שמדבר את עצמו במונחים של חירות וחופש.
האם יש הבדל בין הבחירה שאני עושה לבחירה שעושה האישה הדתייה – תהא היא מוסלמית או יהודית? אני בספק. למעשה, אני יודעת שלא. אין כאן הבדל. כן יש פה נראות אחרת, מערכת לחצים שונה, בחירה אחרת שנתונה בתוך מציאות שהיא כבר תמיד נתונה ומוגבלת מראש. האם יש הבדל ביני ובין מי שיוצאת לרחוב במכנסונים? האם יש שם ביטוי של חופש? אולי, אך יש שם גם הבנה ברורה של מערך הדרישות. של התפיסה שאשה, גם היום בשנת 2013, היא קודם כל גוף, והגוף שלה הוא שעומד לבחינה בכל רגע ורגע, במובן הזה שהיא נדרשת לחשוף אותו, לעבור קודם כל דרכו. הלוא איזו עוד מסקנה יכולה לצאת לאוויר העולם כשהמגזינים והעיתונים והטלוויזיה מנכיחים לנו ללא הרף איך אישה צריכה להיראות בעיניו של גבר, וכמה מעט היא צריכה לשים על גופה כדי למלא את תפקידה מולו?
בעוד המערב מעמיד אל מול עצמו ביתר שאת את האיסלאם, עת הוא הופך אותו למקור כל רע, לאותו מרחב שמדכא נשים עד זרא, הוא מטשטש את הדיכוי הקשה שהוא מעביר אותנו, תוך הדרישה להישאר צעירות, רזות וסקסיות. יתר הסופרלטיבים שנוכל לעטות על עצמנו תמיד יגיעו במקום השני, השלישי, הרביעי… התוצאה הנוספת של הפעולה התרבותית הזו מצד המערב, נוגעת לכך שהיא לא פעם מגבילה את מבטנו, לא מאפשרת לנו לראות את הקסם שמציעה הרעלה, את הקסם שמציע כיסוי הראש, את הקסם של השכבות, ושל הבד המשתרך על הרצפה מפאת אורכו. לא מצליחה לרוב, שכן ההיסטוריה של האופנה רצופה במבטים סקרניים ומהופנטים כלפי המוטיבים הללו. מבטים שמצליחים לעתים לשבור את המבט המערבי עת הם מפנים את הביקורת שלהם לתרבות המערב ולא לעבר העולם של הדת. זאת מתוך ההבנה שבין אם אנחנו מכוסות ובין אם אנחנו חשופות, בחירה אינה מנת חלקנו. אנחנו לא יכולות, אלא מתוך אשליה, לחשוב את עצמנו כבעלות בחירה בתוך המציאות כפי שהיא מופיעה לפנינו נכוחה.
* (אדריאן ריצ’, הומוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, ב:מעבר למיניות – מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003).